תנועה עצמית של הגוף בהמשך לתרגול מכוון 

שיטת פאולה ניתנת לתרגול פשוט תוך מעקב אחר הביצוע המדויק והחוזר של התרגול כמו כל תרגול תנועתי אחר, אלא שלא לכך עיקר כוונתה של השיטה. הייחודי לשיטה הוא מנגנון שהובן רק באופן חלקי במסגרת חקר מקרה על ידי שלומית יום טוב (מורה מוסמכת לשיטת פאולה)שבו הגוף ממשיך לנוע מעצמו באופן ספונטני. הדבר יכול להתבטא במהלך התרגול המודע והמכוון של המחשבה במקום בגוף שאליו לא כוונה הפעלה מתוך הוראה מחשבתית. זאת לעתים על פי חוקיות מוכרת וקבועה ולעתים בשונה ממנה. תרגיל הנקרא "ידיים על העיניים" שבו מתבקש המתרגל לאחר שעייף מהתרגיל שבו התרכז להניח את כפות הידיים כך שהאצבעות תימצאנה בעיקר על המצח והכפות תונחנה ללא לחץ על העיניים. במצב זה ממשיך התרגיל להתקיים בגופו של המתרגל ללא כל הכוונה מחשבתית אך באופן אחר מבחינת קצב ההתכווצויות וצורתן או במקום אחר בגוף. התנועה העצמית הזו נחשבת לאחד הדברים המרכזיים גם בגלל האמונה שביכולתו של הגוף להבריא את עצמו יותר ממה שמחשבתו של האדם מסוגלת לארגן וגם משום שבדרך כלל מדובר בעבודה עם אברים המתפקדים באופן כמו כן תהליכים שיש בהם כדי להשפיע על המערכת האוטונומית כגון לעודד תיאבון אצל ילדים עם קשיים מוטוריים באכילה או הפרעות אכילה או לשנות את מיקומם של אברים פנימיים שצנחו, וכן לשכלל את יכולת ההתכווצות של מערכת העיכול, כולם תהליכים ייחודיים לשיטת פאולה והם יכולים להתרחש בעקבות הפעילות העצמית של הגוף. ספק אם הפעלה מודעת תועיל במקרים אלה. שאלה מקצועית שמתעוררת פעמים רבות היא: "כיצד יכול המורה לעודד תהליכים כאלה כאשר תלמידו אינו מראה סימנים של יכולת לפעילות ספונטנית?" אחת הדרכים לעודד תגובות ספונטניות היא להאריך בכל תרגיל ככל שניתן ובמקביל להניח ידיים על העיניים ואם מתעורר קושי לחזור שוב על אותו תרגיל בפעילות מונוטונית. לעתים שילוב אופייני בין שני סוגי תרגילים או לחילופין עידוד עבודה על תרגילים הדורשים הפעלה של כמה מקומות בו זמנית עשוי לעורר יותר תנועות ספונטניות. לו ניתן היה לעכב כל פעילות מחשבתית של אנשים המתרגלים שיטת פאולה לגבי הבנת השיטה וסיכויי הריפוי שלה הייתה שאלה זו נשארת רק מנת חלקו של המורה המקצועי. מעטים המורים בני זמננו שיכולים לעכב את יצר החקירה הבריא של התלמידים בתקופה המודרנית . עקב כך אחת הבעיות היא שלא תמיד מתעוררת התגובה הספונטנית שהתלמיד או המורה אכן מצפים לה בזמן התואם. עצם הניסיון של המורה לעודד את התגובות הספונטניות מורגש אצל התלמיד ועלול לגרום לתסכול יותר מאשר לעידוד. רוב המורים מנסים לכוון לפעילות מונוטונית ממושכת אך מתקשים לוותר על ההסבר התיאורטי של הרקע לתנועה, וכאמור, לא פעם ההסבר עצמו הוא הגורם לתסכול. עוד חשוב לזכור כי לא בכל המצבים התנועה הספונטנית היא היא המפתח לשינוי. לדוגמה לגבי בעיות הגב והשלד יש לה חשיבות משנית לעומת חשיבותה בתחומי המערכות הפנימיות. מכאן נובע שתרגול בהדרכת מורה שונה במהותו מתרגול בעזרת תלמיד אחר או מתוך הישענות על הספר בלבד. היכולת שבידי המורה לצפות בתגובות הנלוות במהלך התרגיל היא באחריותו ובמצב שבו המורה שם לב לתגובות שהתלמיד עצמו לא חש בהן עדיין, הרי תגובותיו של המורה עלולות לעורר את תשומת לבו של התלמיד. התרגול בשיטת פאולה אינו מרתק אנשים רבים עד שהם מגיעים לשלב זה, שלב התגובות הנוספות. בעקבות הבחנות אלו התרגול נעשה מעניין ביותר עבורם וחשוב להם לטעום את האפשרות הזו או לחוש מכוח עצמם את השינוי ה"דרוש". תלמידים בשיטת פאולה מעידים לא פעם על שינוי במצב המודעות שלהם לגבי אזור מסוים באופן הנחווה מבחינתם כהרגשת נוכחות. אכן לשינוי כזה בעקבות "עבודה מרחוק" יש חשיבות רבה והוא יכול לבשר על תחילתו של מצב גופני חדש. התגובות הספונטניות יכולות להתבטא בצורות רבות. לדוגמה: שינוי בכיוון ההחזקה של כפות הרגליים בהתאמה לתנועת הספינקטרים, עזרה שתנועות הגב או האגן נותנות לתרגיל המודע שעניינו כיווצי ספינקטר קדמי או אחורי, הצטרפות של כיווץ, של אגרוף או תנועה שהורגשה באחת הגפיים כאשר הגוף מכוון לתרגילי רוטציה בין שני צדי הגב, ועוד. ביטוי מובהק לתוצאה טבעית מסוג זה הוא תנועה בו זמנית של ספינקטרים אחרים כאשר התרגיל המקורי כוון להפעלת ספינקטר אחד בלבד.